להלן לקט קצר מתוך הלכות אבידה לרמב"ם. מטרת הלקט לשמש מצע להשוואה בין הלכות אלו לבין חוק השבת אבידה, וכן בסיס לדיונים בנוגע לסימנים, לגבולות הדרישה והשבת אבידה ועוד.
הלכות גזילה ואבידה פרק י"א
א השב אבידה לישראל--מצות עשה, שנאמר "השב תשיבם, לאחיך" (דברים כב,א). והרואה אבידת ישראל, ונתעלם ממנה והניחה--עובר בלא תעשה, שנאמר "לא תראה את שור אחיך . . ." (שם); וביטל מצות עשה. ואם השיבה, קיים מצות עשה.
ב לקח את האבידה, ולא השיבה--ביטל מצות עשה, ועבר על שני לאוין: על "לא תוכל, להתעלם" (דברים כב,ג), ועל "לא תגזול" (ויקרא יט,יג).
יג אבידה שאין בה שווה פרוטה--אינו חייב להיטפל בה, ולא להחזירה.
מצא שק או קופה--אם היה חכם או זקן מכובד שאין דרכו ליטול כלים אלו בידו, אינו חייב להיטפל בהן; ואומד את דעתו: אילו היו שלו--אם היה מחזירן לעצמו, כך חייב להחזיר של חברו; ואם לא היה מוחל על כבודו, אפילו היו שלו--כך בשל חברו, אינו חייב להחזיר.
יח ההולך בדרך הטוב והישר, ועושה לפנים משורת הדין--מחזיר את האבידה בכל מקום, ואף על פי שאינה לפי כבודו.
הלכות גזילה ואבידה פרק י"ג
א המוצא אבידה שהוא חייב להחזירה--חייב להכריז עליה ולהודיעה ולומר, מי שאבד לו מין פלוני, יבוא וייתן סימנין, וייטול. אפילו הייתה שווה פרוטה בעת המציאה, והוזלה--חייב להכריז עליה. ואבן גבוהה הייתה חוץ לירושלים, שעליה היו מכריזין.
ב כיצד מכריז: אם מצא מעות, מכריז מי שאבד לו מטבע--וכן מכריז מי שאבד לו כסות, או בהמה, או שטרות--יבוא וייתן סימנים, וייטול. ואינו חושש מפני שהודיע מין האבידה, לפי שאינו מחזירה עד שייתן סימנים מובהקין.
ג בא בעל האבידה, ונתן סימנים שאינן מובהקין--אין מחזירין לו: עד שיאמר סימנים מובהקין. והרמאי--אף על פי שאמר סימנים מובהקין--אין מחזירין לו, עד שיביא עדים שהיא שלו. אמרו חכמים "והיה עימך עד דרוש אחיך" (דברים כב,ב)--עד שתחקור אחר אחיך, אם רמאי הוא אם לאו.
יב הכריז או הודיע, ולא באו הבעלים--תהיה המציאה מונחת אצלו, עד שיבוא אלייהו. וכל זמן שהאבידה אצלו--אם נגנבה או אבדה, חייב באחריותה; ואם נאנסה, פטור: ששומר אבידה כשומר שכר הוא...
יג וצריך לבקר את האבידה, ולבודקה כדי שלא תפסד ותאבד מאליה--שנאמר "והשבותו לו" (דברים כב,ב), ראה היאך תשיבנו לו. כיצד: מצא כסות של צמר, מנערה אחת לשלושים יום...
יז מצא עגלים וסייחין של רעי, מיטפל בהן שלושה חודשים; ושל בריאה, שלושים יום. אווזים ותרנגולין גדולים, מיטפל בהן שלושים יום. מצא קטנים וכל דבר שטיפולו מרובה משכרו, מיטפל בהן שלושה ימים; מכאן ואילך, מוכרן בבית דין. וכן פירות שהתחילו להרקיב וכיוצא בהן, מוכרן בבית דין.
יח מה יעשה בדמים--יינתנו למוצא, ויש לו רשות להשתמש בהן [=ובבוא היום ישיב את הכסף למאבד].
כ כל אותן הימים שמיטפל באבידה קודם שימכרנה בבית דין--אם האכילן משלו, נוטל מן הבעלים...
פרק יד [סימנים]
ג [ב] זה הכלל באבידה: כל דבר שאין בו סימן--כיון שאבד וידעו בו
הבעלים שאבד, הרי זה בחזקת שנתייאשו ממנו בעליו, כגון מסמר אחד או מחט אחת
או מטבע אחד, שהרי אינן יכולים ליתן סימן להחזירו להן; ולפיכך הרי הוא לזה
שמצאו.
ד ואם היו כלים ישנים שטבעתן העין, חייב להכריז: שאם יבוא תלמיד חכמים ויאמר אף על פי שאיני יכול ליתן בכלי כזה סימן, יש לי בו טביעות עין--חייב להראותו לו; אם הכירו ואמר שלי הוא, מחזירין לו.
טו [יג] במה דברים אמורים, בתלמיד ותיק שאינו משנה בדיבורו כלל--אלא בדברי שלום, או במסכתא, או במיטה, או בבית שהוא מתארח בו.